otherback_edited.jpg

Writings

UNDER CONSTRUCTION

gif_tom.gif
Anat Shamgar
על סיפורי מישור : פארק החורשות

בשנים האחרונות הופענו, תום ואני, עם ארבע עבודות שנקראו "סיפורי מישור", "חזרות", "דואט שני", "סולו".  בכולן גרעין ומניע דומה - בניית מרחב משותף לדיאלוג .

התכווננו לווריאציות שונות שבהן ניתן ביטוי למה שכינינו "כניעה לריק". עיסוק בשקט כמרחב, בתנועה כמחשבה ובסאונד כחומר. הם מהווים בסיס לדיאלוג באסתטיקה של מיעוט. 

המשותף לנו הוא האפשרות לקיים יצירה דיאלוגית ושוויון בין שונים.

שהייה והקשבה הם עיסוק משותף. הם עיסוק כשלעצמו ונקודת מוצא. אהבה משותפת שאנחנו חוזרים אליה, בוחנים אותה ולומדים אותה. היא מהווה מבט, כלי והוויה.

בעבודה הזו, אנחנו משתמשים בחומרים שעלו בתהליך בניית העבודות הקודמות, בבניית מרחב חדש לדיאלוג אחר, נאמנים לכוונה המשותפת. 

בתהליך העבודה המתמשך אנחנו מוצאים ונוצרים השראות שונות. נשמרת איתנו השראה מהסופר והמשורר ס. יזהר, אחוז בנוף ופותח אותו אל מה שאינו, אל פוטנציאל של התרה, הליכה בלי לדעת לאן; התמסרות להקשבה כמו לכוח המשיכה:

"... לא יודע לאן. ..ללכת אל הרחוק יותר. אל מה שאינו כאן כלל. אל עבר האופק.... לא מחכה ולא לא-מחכה – אלא נפתח... חדלים מלהיות סיפורים ונעשים לא סיפורים ורק הדבר עצמו... ואין לך כי אם הנוכחות הכפולה של הכל ושל קטנותך. והמון סבלנות צריך....ומראה פתיחות מרחבים..." 

(ס. יזהר, מתוך מתוך "סיפור שלא התחיל")

היצירה עם מיכל סממה ועומר עוזיאל, ועם הצלמת נעה שחף, הניעו אותנו מהמופשט - להתמודדות עם הקונקרטי והעכשווי. שוב יכולנו להבין כמה אנחנו אחרים אחד מהשני אבל בין אחרות והזדהות - מצאנו אפשרות שלישית למבט והרפתקה של "טיול" משותף. 

ימי הקורונה שהוציאו אותנו להיפגש בפארק, זימנו מהלכים אחרים מאלה שצפינו. ביניהם התמודדות עם הצורך לתת ביטוי להתנסות הזו, בהנחה שרק אולי יהיה מופע, ולא ברור איזה צורה הוא יקבל. 

העבודה במקום ציבורי מנתצת את אשליית הנפרדות ומציפה שאלות על זהות, זרות, שייכות, פוליטיות, נוכחות ותקשורת.  היא תובעת מאיתנו לצאת מעצמנו ולהביא את עצמנו ל"כאן" משותף - לנו ולסביבתנו.

                   

--------------------------------------------------------

 

היציאה לפארק החורשות, מובלעת של נוף בדרום תל אביב, הייתה אילוץ שהפך הזדמנות.

הכביש העוקף את הפארק משאיר נוכחות של עיר סואנת ומנוכרת בנוף ובסאונד. הפארק עשיר בצמחיה טבעית מקומית. נדמה שהיא לא מעוצבת אלא על ידי השבילים הסלולים בה. ספק טבעית ספק בנויה. שפע של ציפורים, גיוון של צמחייה ואותנטיות שנובעת מפשטות. מידות מרווחות ונוחות לתפיסה, משרות נינוחות.  מרחב שגבולותיו לא נשכחים , נוף בתוך נוף. פארק בתוך עיר. דרום העיר. נדיבות ללא פאר. ספסלים, מרצפות, עצים, דשא, מתקני ספורט, מתקנים לילדים, שולחנות פיקניק. מגוון לוקאלי מותאם ומתוחזק. נוצר מקום בעל אופי לא מובן מאליו. מקום פשוט.  הוא מציע גם וגם. מציע לשהות בו, להכיר, להנות ולהשתמש. מקום ללא תביעות. נקי. מטופל. 

תחושה של  מתנה של עיר לתושבים. תחושה של מרחב לא מוחלט אבל גם לא מתאמץ. פשוט נמצא שם. מישהו ידע לפסל בו את השבילים והמתקנים באופן נגיש ומזמין. הוא נוצר בשביל האדם העירוני שמבקר שם, שינוח, שיירגע, שישהה בין לבין, גם וגם – בתפר שעשוי משתי סביבות. הוא שם אבל השהות שם היא תמיד זמנית. לא נפרדים מאחת בעבור אחרת. לא שוכחים אחת בגלל אחרת. נשמרת זמניות. הזמניות שבין לבין.

לבד לא הייתי מגיעה לשם. הבחירה בשיתוף פעולה כמוטיבציה ליציאה מעצמך, מאפשרת להכיר אחר. כזה שלא הייתי מכירה לבד. החוויה של הגוף הרוקד היא אישית. כמעט פרטית. אבל היא לא מתקיימת בלי נוכחות פיזית נוספת, בלי מבט נוסף כלפי מה שאתה עושה. הנוכחות של אחרים היא הזדמנות והכרח. עבודה עם אחר תמיד מזמנת לנו יציאות מעצמנו. שוב ושוב– ביקור, שהות, יציאה –ויציאה מעצמנו -  במידה שנוכל.

בהתנסויות הראשונות העיסוק היה המפגש של כל אחד עם המקום. האינטנסיביות של הפתיחה הזו, מה זה מייצר בגוף, בחוויה, במעשה. מיכל היא כמעט חלק מהגן. הגוף-אובייקט-סובייקט שלה קורא את הנוף בקלות. למוד אותו. מתמקם כמו עץ,כמו שיח, כמו ילד, כמו ציפור. היא הביאה אותנו לפארק. עומר מביא את התיאבון לזוז ולהרגיש. הוא מביא את הגוף החיישן והזורם להיענות לאוויר, למרחב, לנוף. תום בהרפתקה של טיול. האזנה מתמדת. האזנה לסאונד לא בהכרח מניעה את הגוף אלא מניחה אותו. ברכות ובדריכות הוא מדייק את הכוונה - הוויית הגוף ביחס לסביבה. אני תוהה מי אני בתוכם, משאילה ומשחררת למה שיצא. מרגישה ללא שליטה. זהירה. מתערבבת לאט. איך מנווטים דבר שיתרחש מעצמו? איך נהייה קבוצה בנוף. קול מתקשר. קולות מתקשרים? כל אחד בחופש שלו ובהאזנה לאחרים. להמתין, לא לדחוף, לא להחזיק, לראות בעיניים עצומות. 

אנחנו מבקשים מהמרחב שיילכד בינינו למרות שאנחנו טיפוסים שונים. החלטה של שיתוף פעולה היא אתגר מתמיד לעמוד בו. היא סותרת את צרכי האמן הבודד, הייחודי-מקורי-עצמאי. מחייבת ויתור עמוק שלא קורה באחת, גם אם נרצה. אנחנו חשדנים, חוששים, ובוטחים במוכר לנו, בשלנו. כאן יש חיפוש אחרי הסכמה אחרת לטיול ביחד. נסמכים על הנוף. אורחים בנוף. הנוף בינינו, והוא מכנה משותף, נקודת מוצא, מצע, חומר, צורה וסאונד. 

אנחנו חולקים טריטוריה וזמן משותף. אנחנו קשורים דרך האדמה, אנחנו קשורים דרך הסאונד. אנחנו רוצים לכלול את הקבוצה בטריטוריה שלנו. מסע משותף – להיפתח להשפעה. חופש הדדי, תלות הדדית , השפעה הדדית – חופשיים דרך הקשר לאחר/לקבוצה. מרחב פתוח לעשות מקום לאחר, דרך האחר, עם האחר. יש לנו מתווה וזיכרון לקיים מחדש התבהרות של כיוון.                           

 

 

The Earth is bigger than you

You might as well coordinate with it

(Nancy Stark Smith (1952-2020

 

הנרי דוד תורו (1862-1817), פילוסוף וסופר, כותב בספרו "טיול" : "...הנוף אינו שייך לאיש, והמטייל נהנה מחירות יחסית...". "...אני משוכנע שהטבע ניחן במגנטיות חשאית שאם ניענה לה שלא במודע, היא תנווט אותנו כראוי..."

ההתמקמות בנוף ובהקשבה לו כתוכנית פעולה,  מציעה התבוננות עצמית דרך היחסים שנוצרים בין גוף כסביבה, לבין סביבת גוף. הגוף הנענה נבנה דרך יחסים עם תנועת התבוננות.

שהייה בנוף היא בחירה במקום שממנו נבנית תמונת מצב. זו שאנחנו רואים, מדמים ונמצאים בתוכה. היא נמצאת דרך מחשבות על נסיגה מעשייה, מבט פנורמי אל מאחורי ומתחת לדברים, הקשבה למה שחולף, התקדמות אל מה שנמצא, לא להיות כדי להיות והפוך. אנחנו חווים את היותנו נוכחים שוהים, אנחנו והנוף מקיפים זה את זה.

השהות בסביבה, כמצב של התבוננות, הקשבה ונוכחות, מבקש האטה. התנועה היא גם קריאת המרחב וגם ההיעשות בו. אנחנו נעים כדי לחוש וכדי לתת לתנועה לקרות. התנועות הן הגוף שנוצר. הן חומר בעל תוכן וצורה. אנחנו רואים אותן כשהן חולפות. אנחנו בוחרים להאט, לשהות במהלך, להשהות כדי לתפוס ולשחרר תנועה.

בנוף אנחנו שווים. מכנה משותף ראשון להיעתר לו, ביני ובין סביבה, הוא כוח המשיכה. הוא פועל בגוף ,באופן בלתי נמנע ומתמיד, מחבר אותנו לאדמה, לנוף, להיות כמו כל דבר אחר. היחסים עם כוח המשיכה, האדמה והסביבה משפיעים על התנועה שלנו. הגוף מתמסר לכוח המשיכה כמפתח ליחסים עם סביבה, עם נוף. אנחנו נהיים חלק מהסביבה שלנו: זרים, שייכים, מתמזגים, מתערבים, לומדים ליצור אינטראקציה. אנחנו שותפים בקשר עם האדמה. 

להיות בנוף זה גם לתת לו "קיומיות". הוא נמצא שם בלעדינו אבל הגוף בתוכו, כמרחב בתוך מרחב, הוא רפלקציה של פנים וחוץ. אנחנו מראים את המרחב, ואת ההימצאות במרחב.

אנחנו מתחשבים בכוח המשיכה כמו במרחב שבין הדברים שסביבנו ובינינו. שניהם חשובים באותה מידה. בכוונה הזו הגוף והתנועה מהווים חומרים וכלים אחד כלפי השני. תפיסת החומר מתקבלת דרך החישה, והתנועה המתמדת מתקבלת בין חישה ותפיסה. כל זה מניע את ההתרחשות בצורה שלא נצפית מראש. בלי לשמוט כוונה ותוכנית אנחנו בוחרים במה שקורה ב"הווה מתמשך". רצון קודם מתבטל בפני הרצון במה שקורה. העיסוק המרכזי הוא להיות חלק מהסביבה כדי להיות מעבר לעצמך. 

אנחנו נענים לסביבה בתנועה שלנו בתוכה, נעים על ידה. זזים ומוזזים על ידה. נותנים ומקבלים מגע. מרחיבים את הטריטוריה שלנו, כדי להיות בינינו. להיות בין אובייקט לסובייקט. להבנות הווייה שלישית בה אין אני, אין אתה, אין אנחנו, אבל בינינו נבנה בין לבין שמניע אותנו. 

המקום היה בחירה ראשונה וזיכרון ראשון. מתוכו נאספו זיכרונות נוספים. שרירותיים או סיבתיים, אנחנו זקוקים להם. זיכרון של זמן, זיכרון של מראה, זיכרון של פעולה. ברגע שמתחיל הצורך בזיכרון נהייה דבר משותף מחוץ לנו: להתבונן בו, לחזור אליו, לסתור אותו. 

זה לא רק אנחנו והמשאלות שלנו - אלא תוואי ונתיב מוכר, קרקע לפעולה ביחד.

 
Tom Soloveitzik
ירוק כצבע הדררה

״...ואת דעתך אל תסיח לא כשפוקד האביב הבהיר, לא בבוא עת הגשם.״ (הסיודוס, עבודות וימים)

 

״הכנסו נא אל קיני, אל בין הזרדים היבשים והשחת ואמרו לי את שמותיכם.״ (אריסטופאנס, הציפורים)


 

הנסיבות הוציאו אותנו החוצה. זה היה רעיון של מיכל, כמדומני, ויתכן שנבע מאילוץ פרקטי, אולם כדרכם של אילוצים, ההזמנה לפארק החורשות והיציאה החוצה מהחללים הסגורים בהם שהינו במרבית השנה האחרונה, התבררה כהזדמנות מרעננת בתקופה שהציבה על סדר היום יותר שאלות מתשובות. השהייה תחת כיפת השמיים חידדה את הקשב הפנימי אל מול שינויים סינופטיים וטקטיליים שבדרך כלל אינם מורגשים בחלל סגור. רשימת חומרי הגלם הראשונית שנחרטה בזיכרון כללה בין היתר: פארק רחב ידיים באופן מידתי למשתמש. מתקני כושר ושעשועים. כנסייה רוסית. כבישים סואנים שתוחמים את הגן מכל צדדיו. אורנים. דררות. שיח בוגנוויליה גדול מימדים בצמוד לחומת אבן.

 

בחיבורו ׳עבודות וימים׳ מזכיר הסיודוס (המאה השמינית לפנה״ס) לחקלאי להיות ער לשינויים ומעברים בעונות השנה, ממש כמו קהילת הורים גדלה והולכת, אליה התוודעתי בביקוריי בפארק, השולחת מדי בוקר את ילדיה לאחד מגני היער שהתרבו בו לאחרונה, ולשם כך נעזרת בשירותיו של טלפון חכם. הללו הם גני ילדים ללא מבנה קבע, המבלים את זמנם לאורך השנה תחת כיפת השמיים ותרים אחר קורת גג  בימי הטפטוף הספורים הפוקדים את האזור. נראה שגני היער הקדימו בשנה זו מגמות שונות של יציאה החוצה שהביאה עמה המגפה.

 

שתי יונים מפוארות, איני יודע מאיזה סוג, טבעת ארגמן יפהפה סביב צווארן. שיוויתי לנגד עיני שהן נזירות מהכנסייה הרוסית הסמוכה. האם זהו תור הצווארון? איני בטוח. חבורה גדולה של מיינות ממריאה מעליי מתוך חורבות בית ערבי. ההיטמעות של הריסות הבית בתוך הפארק גורמת לו להיות כמעט שקוף. השמיים מאפירים. בספרו של ג׳רמי מינוט (Jeremy Mynott) על הציפורים בעולם העתיק אני קורא על הפרשנות שנתנו בני האדם לשירת הציפורים כביטוי לשינויי האקלים ועונות השנה. הנה שוב הסיודוס, מתוך עבודות וימים: 

 

סתיו ׳תן דעתך כשקול העגור ישמע באוזנך/ממרומי העבים, עת ככל שנה הוא צורח./זהו האות לחריש, מבשר שעונת גשמי חורף באה, והוא דוקר בלבו של איכר שאין שור לו.

 

ואריסטופאנס, במחזהו הפרשים כותב (תרגום שלי, ת״ס): ׳הביטו מעלה, בחורים, אתם רואים אותה? זו סנונית! האביב הגיע. [ובתרגום עכשווי : והביטו מעלה, בחורים, מה אתם רואים? זוהי דררה // זוהי מיינה.]

 

תאופרסטוס ממשיך בחיבורו על מזג האוויר (הציטוט מתוך ספרו של מינוט):


 

If cranes fly early and all together it will be an early winter; if late and spread over a long period it will be a late one.

And if they wheel round in flight they are signalling stormy weather. Theophrastus, Weather Signs III 38

 

בפארק החורשות נמצא בעיקר מיינות, דררות ויונים. מדי פעם זכור לי שנתקלנו בדוכיפת או בירגזי שהתחבאה בינות אחד הענפים בגן הבוטני הסמוך. הדררות מתקבצות בחבורות רעשניות על צמרתו של אורן שם הן בונות את קיניהן ממחטים יבשים. אם מטים אוזן עולה שיחה רב ערוצית, או ליתר דיוק, רב צמרתית, בין הדררות הפזורות על הצמרות השונות של האורנים גבוהי הקומה. קצב דיבורן נדמה אחיד וחזק ומאופיין בבליל קולות אשר תוקף את המאזין או המאזינה בגלים ואינו מאפשר הבחנה בין הפרטים השונים בקבוצה. מדי פעם ישנה הפסקה ותעופה משותפת מעץ לעץ, בהתאם להשפעה אטמוספרית נסתרת כלשהי או דבר מה שנאמר ונהיר רק לזה היודע את שפתן.

 

האוכלוסיות מתערבבות בינן לבין עצמן ובין חבורת יוני הבית משתרגות להן דררות באופן טבעי, האחת כבר מכירה את רעותה ונראה שאין עוד חשד בין המינים. הן מתקרבות לשלולית סמוכה לשירותים הציבוריים ושותות ממנה באין מפריע.

 

כיצד נפרש את שיחתן של הדררות? מה הן מבשרות לבאי הפארק ולקהילת הילדים המיוצגת על ידי גני היער הפזורים בו? על פניו נראה שהסיודוס (אפשר בהחלט לעשות כאן פרפרזה על דבריו: תן דעתך כשקול הדררה ישמע באוזנך/ממרומי העבים, עת ככל שנה הוא צורח.) או תאופרסטוס בן זמננו המתייחס לסימני מזג האוויר יכול להיות מדען אקלים בכיר בנאס״א המתריע על עתידה העגום של האנושות לנוכח ההתחממות הגלובלית והשלכותיה. בפארק ניתן לחזות ולהאזין (הנוף הקולי הוא ירוק כצבע הדררה) בהתמעטות מגוון בעלי הכנף כבר עתה. הנה אנו, בני אדם שמחרבים את עולמם.

 

׳שימו לב, בני אנוש שכל ישותם עמומה, המשולים כצורות של עלים, יצורים שמחומר קורצו, דלי מעש, רפאים נגוזים כצללים, בני תמותה עלובים, ללא כנפים, קצרי ימים, דמויי חלום;׳ (הציפורים, אריסטופאנס) 

 

כך מהדהדת לנו המקהלה מתוך הקומדיה ׳הציפורים׳ לאריסטופאנס מהמאה החמישית לפנה״ס את היותנו דבר מה קטן ביקום. המחזה מספר על שני בני אתונה שמאסו בתלאות עירם ובחיים בקרב בני האדם. השניים יוצאים לחפש אחר אלטרנטיבה לחייהם ומגיעים למקום משכנן של הציפורים, כדי לפגוש את טראוס הדוכיפת, אדם שהפך לציפור ואשר ראה את התבל כולה, כדי לשאול אותו היכן יוכלו למצוא עיר כלבבם להתיישב בה. בסופו של דבר, השניים משכנעים את הציפורים לבנות להם את 'תל קוקו האלוהית', עיר שנוסדה באוויר, ושימשה חיץ בין בני האדם לאלים. במעבר הגבול האווירי הזה, ישב בן אדם והמליך עצמו על הציפורים שחשו לעזרתו, ועל יתר בני האדם מתחתיו והאלים מעליו. אדם כמנהגו נוהג. האוויר, אותו יסוד שנושא את גלי הקול אלינו, אשר כדברי אריסטופאנס במקום אחר במחזה -  ׳את מקום אוצרי איש לא ידע, אלא אם עוף השמיים הוליך את הקול׳ - מצוי ביחסי גומלין עם עוף השמיים. התמעטות עוף השמיים מקשה עלינו להיות בקשר עם המציאות. 

 

במחקרים על מינים בסכנת הכחדה משתמשים מדענים בהקלטות שטח כדי לבדוק את נוכחותו של מין מסוים בסביבת המחייה שלו. לאחרונה פותחה טכנולוגיה זולה וחסכונית של הקלטה המאפשרת עמידות לאורך זמן לצד איכויות הקלטה גבוהות. מדובר במיקרופון זעיר, שהגישה אליו מצד המשתמש מרגישה בנסיבות מסוימות חסומה. ניתן לדמות זאת לחפרפרת או לחולד עיוור המנסה לקלוט ולחוש את הסימנים המשתנים תדיר סביבו. במהלך העבודה בפארק היינו גם אנו ממברנות רוטטות של מיקרופונים נסתרים שונים, יוצאים ונכנסים מפאזות לסירוגין.

 

מעט במרחק, ליד מתקני המשחקים: ריח של בשר חרוך, מוזיקה ברקע

 

במתקני הכושר הסמוכים לדרך פנחס לבון שני צעירים חשופי חזה. האחד עם אוזניית אל-שמע לבנה באוזנו השמאלית. הם מתאמנים במרץ; אחד מהם קושר רצועת גומי צהובה לעמוד הברזל והשני כורך את הרצועה סביב מותניו ומתחיל בריצה  - תוך כדי התנגדות - קדימה ולצדדים. בשלב מסוים בתרגול הוא בועט בכדור שנמסר אליו. נדמה שהמגפה מנכיחה במרחב הציבורי שלל פעילויות ספורטיביות שהצפייה בהן מזמינה חוויה של עונג וסבל (המתקשר לחוסר היכולת והתוכלת של המתבונן) באחת. 

 

עומר משאיר לי הודעת וואטסאפ קולית: ...׳חשבתי על זה יותר לעומק׳, הוא אומר, ׳הטבע לא צריך את התודה שלי, השמש תזרח מחר גם בלי שאני אודה לה, אני לא מודה לטבע, הוא לא צריך אותי שאני אודה לו, אני מחפש את המוטיבציה בתוכי. הטבע לא צריך אותנו. כל מה שאנחנו עושים זה להנכיח אותו כדי שאנחנו נמצא את המוטיבציה שלנו בדיאלוג הזה, בדיבור הזה, ביננו לבין העולם, למצוא את המנוע דרכו. דרך השכיבה הזאת והכניעה. פתאום החום והשמש נגלים, והמרקם של הדשא, והמשקל של העצמות והנשימה נפתחת מהנפילה..׳ 

אני חושב על דבריו של עומר, ונזכר בציטוט של א.ד גורדון, שקראתי בהקשר אחר:

 

״והיה בעמדך רגע ליישר את קומתך ולשאוף רוח, ושאפת לא רק אוויר לנשימה, והרגשת, כי שואף אתה אל קרבך עוד דבר-מה, דבר-מה כמוס, אשר לא תדע מה הוא, אבל אשר יפרה את הרגשתך ואת מחשבתך, אשר יוסיף חיים ואור לרוחך. והיה יהיו לך רגעים, אשר כמו תתמוגג כולך בתוך האין-סוף. אז תיאלם דומיה. לא רק הדיבור, כי גם השירה תהיה בעיניך כחילול הקודש, ואף גם המחשבה. והשגת את סוד השתיקה וקדושתה. (א״ד גורדון, מתוך: האדם והטבע).



אמנם קשה, ואף לא ראוי לתחושתי האישית, לנסות לכתוב דבר מה לאחר הציטוט הנ״ל, הרוויי ברליגיוזיות חיובית, אך נדמה היה שהמפגש בפארק העלה את השאלה כיצד יש לשהות בתוך מרחב שאינו זקוק לנוכחותינו בתוכו; הקושי המתעורר לנסות ולהיות משהו (בשביל מישהו) נפגש פעם אחר פעם עם האדישות החיובית של החיים הרוחשים סביבנו על שלל מופעיהם השונים והמשתנים תדיר. נקודת המוצא שלנו היא שהפארק מייצר שוויוניות מרחבית שאנו חלק ממנה. אין אנו נפרדים מהנוף או צופים בו מנקודת ראות נבחרת, אלא אנו תופסים וחושבים על נוף או היות בתוך נוף, כמקום לשהייה ממושכת ו׳להטלת עוגן׳, כדברי הפילוסוף הצרפתי פרנסואה ג׳וליין (Francois Jullien) שעוסק בספרו (Living Off Landscape) בתפיסת נוף בתרבות הסינית. השהייה בתוך נוף, אשר אינה נסמכת על חוש הראייה בלבד, מאפשרת נוכחות הנסמכת ומושפעת מקרני השמש הצורבות, ממגע עם גזעי אורנים ומתקני ברזל; מחוביזה המציפה כל פיסת אדמה פנויה ועד משטחים סינטטיים; צמחי עירית הצומחים בירוק אנכי מהקרקע ולעיתים אף עם סרפד צורב; מקולות שנושא האוויר וריחות שנושא הרוח: כלי רכב חולפים, ציפורים שונות, אתר בנייה סמוך, עובדי ניקיון וילדים.

 
 
Omer Uziel
רשמים מעצמי דרך עצמי, עצמנו, עצמותינו ועצמים

הגופים בפארק, יפים לכשעצמם, חיות אורבניות אנושיות שהעזו לוותר לרגע על ההתנהלות היומיומית, ושיחררו גם את אופן הפעלת הגוף שהם רגילים אליו בריקוד או בפעילות מחולית. 

הם נמצאים במצב שקט כזה, של התרוקנות והקשבה, חיכיון והפרייה, כדי לתת לדבר להגיב ולהתגלות. 

ראיתי את ניסיון ההכנה לעבוד מהגוף וממצב הכרתי כזה שמזמין את השוטרים בתודעה לנוח לרגע.

מתוך הקשבה לחושים, לאותם מנגנונים שמחברים בין חוץ לפנים, נתנו לתגובות להוביל אותנו ולשוטט בנו.

 

שמתי לב לקפוצ׳ון של עומר ולשיער על הפנים של מיכל, לרעמה של ענת ולכובע של תום, כאילו מנסים להסתיר את הפנים הקדמיות, אותו איזור המזוהה עם סימן ההיכר של אדם זה או אחר, בבקשה לתת לגוף לדבר. לתת לגוף להביע את הבחוץ, את הפארק, את הירוק ואת העץ את הזרדים ואת קולם של הילדים והציפורים, את השמיים והנדנדות.

את מה אנחנו מסתירים, ומה אנחנו חושפים?

 

עלתה בי כל זמן מחשבה על הסוד. מה מניע את הפרפורמרים? מה מסקרן אותם ומסנכרן ביניהם?

עם עצמם, אחת עם השנייה ועם הבחוץ. 

 

הייתי רוצה להתייחס לשלושת הרבדים האלה - עצמי, חבורה והבחוץ. עצמי, עצמנו ועצמים.

 

עצמי

 

זה לא כל כך פרפורמטיבי לחשוף מניעים פנימיים, ואולי דווקא בגלל זה, זהו זמן מצויין לגלות סודות ולחשוף טריקים,לדבר ולפרק את ׳מה מניע אותי?׳.

לשמחתי, אחרי כמה שנות ניסיון בתחום הפרפורמנס והטיפול, יש לי את היכולת לשים את עצמי במצב הכרה של ״היות גוף״ ולתת למח הקדחתני, החושב והמנתח שרכשתי בכבוד של חינוך שכלתני, לנוח ולפנות מקום. מה שמניע אותי בעיקר, זו ההתמכרות להרגשה ולפרקטיס הזה, והגילוי שכל פעם מחדש, בלי לפספס אפילו פעם אחת, המצב הזה הוא מצב אידיאלי של הבעה, מצב של קרבה לכנות, ולאמת נקייה של הוויה. 

 

כולו ידע אינטואיטיבי עשיר, רחב שאין כמותו, והוא חגיגה גדולה. חגיגה של הבעה, חגיגה של קילוף שכבות וחגיגה של פוטנציאל חוסר מאמץ עם תמורה ענקית, אפילו של עושר ריפויי גדול. 

אז מה עושים ? מוותרים, עוזבים, מאזינים, מריחים, נוגעים, נושמים, משחררים ציפיות, שואלים, מונעים מהבחוץ, מונעים מהבפנים, מניעים ומעכבים, נפרשים, מתפוצצים לכל עבר, מדברים מהאיברים, מתבוננים מהקצוות, נזרקים לזכרונות שקופצים לבקר, מאפשרים לפנטזיה להתגלות, נשענים, עושים אהבה עם הטבע, שואפים את הירק, פולטים את המיותר, לא מרצים, לא מזדהים, מתנתקים מהקצב היומיומי, מתחברים לחושים, מנסים להתקרב אחד לשנייה, נותנים למבט להזדגג, (להיות מזוגג), נהנים, מתחרמנים, נותנים לתשוקה להוביל ובו זמנית מעכבים כל תגובה שרוצה להגיע ,כאלו מקיימים איתה דיאלוג ששום דבר פה לא אוטומט. לא יודעים, כן מאמינים, מתמסרים, ספקנים, יודעים שזה מצליח ואמיתי, מחפשים עניין וסקרנות, נותנים להר געש להתפרץ, מרגיעים חששות, מרגישים רגשות, סומכים על הרגע, מוזגים את המשקל, לא מנסים להבין, נשארים בבעיה, מתאהבים בתקיעות, שוברים את המחשבה, לא צינים, וכמובן לא מפחדים 

כלל :)

 

עצמנו 

 

ברגע שחלף מספיק זמן להרגיש את העצמי, אפשר להתחיל לקחת בחשבון את עצמנו. 

עצמנו, זה מרכיב רחב יותר של עצמות, מכלול גדול יותר, שאפשר להתייחס אליו גם כאורגניזם אחד, שיכול להיות מפורק ויכול להיות אחד באותה עת ובאותה עונה.

רק ברגע שכל אחד מעצים את עצמו, אפשר להקשיב בבהירות לעצמנו שלנו. 

יש כל מיני דרכים להיות עצמנו. דרך מגע, דרך ראייה, דרך הקשבה, דרך דיבור, דרך ליקוק, דרך הרחה, ובדרך  לא דרך - שהיא תמיד מוכיחה שהיא הדרך הטובה ביותר. 

אנחנו בחרנו להקשיב, להאזין לצלילי הבחוץ ולתת לאלו לחלחל אלינו ולהיות המניע המשותף בהקשבה הפנימית שלנו בחבורה.

נפגשנו בפארק במקום הכי קרוב לטבע שיש בעיר. 

החיבור בין עיר לטבע, ובין בידוד להתקהלות, מצא מקום באימוני הבוקר שלנו להקשבה, ןלהשתקה על מנת שנוכל למצוא קול משותף שמבקש להביע את עצמו, דרך עצמנו. 

ציוץ הציפורים עם רעשי הרקע של הבנייה היווה את עיקר הפסקול של האימונים, וגם של הסרט. לא עשינו שום מניפולציה אומנותית על הסאונד הזה או יצרנו מוזיקה חיצונית מהמתרחש. מה ששמענו, הוא מה שהוביל אותנו, וזה גם מה שנשמע ביצירת הוידאו.

 

העצמנו הייתה הפתעה

 

היא הפתיעה אותנו כי אנחנו חבורה של אנשים שמגיעה מרקעים שונים ודרכי פעולה, תגובה ותנועה אחרים... ההסתנכרנות הייתה הודות להקשבה כנה, עם הסרת ציפיות. מין בגרות, בלי הצורך לנהל אחרים, בהתמסרות עמוקה של כל אחד לעצמו, ולעצמנו ביחד. 

 

עצמים

 

החוץ, הרחוב היה הדבר שהכי הפחיד אותי בתקופת הקורונה. אני לא יודע אם זו הזרות או הפחד מלפגוש את האחר; החשש להידבק או להדביק אחרים; אבל החשדנות והפחד שחשתי ברחוב ואצלי בתקופות הסגר לא היו לי קלות. אולי זה נבע מכך שלא ראיתי הרבה אנשים מהמעגלים שאני מסתובב בהם, ופתאום כולם נראו לי לא מוכרים וזרים. ראיתי בשנה האחרונה את השכנים והאנשים ברחוב יותר מאשר את החברים שלי, והמציאות כאילו הכתה בי בפנים.. לפרק זמן מסוים זה ממש הכניס אותי לדכדוך. מה, האם זו המציאות? האם מזה אני צריך לשאוב השראה? מהי הסביבה שלי? 

 

בהקשר הזה הפארק מבחינתי נע בין שני מצבים: מחד מצב של התבוננות יומיומית מרחוק, ומאידך מצב של התבוננות פרפורמטיבית מקרוב. 

במצב הרחוק, כשרק מגיעים לפארק ומסתכלים עליו תוך כדי הליכה, הוא נראה יפה כזה, מזמין, מעניין. יש כל מיני אנשים שעושים יוגה, ורצים, ומחצלות עם ילדים חמודים בגני ילדים ביער, ואנשים שהולכים לכנסיה או משטרה שמסתובבת שם באופן קבוע. כיף שם ונעים.

 

כשמתבוננים בפארק תוך כדי אלתור וכשצוללים פנימה להקשבה ולהתבוננות, חווים את הפארק כמשהו עוצמתי, מין ג'ונגל פנטזיורני חלומי כזה, שהאדמה רוחשת ונושמת, והחיות בו משתוללות. ב-זום אין הזה, הנמלה לא יותר קטנה מהכלב, והציפור רועשת כמו המשאית. הפסטורליות מפסיקה להיות שייכת רק לעולם הטבע, וגם רעש האוטובוסים ורחשי אתר הבנייה נכללים בשיר הזה שדרכו נעים. 

 

העצמים הם הדבר, ואנחנו התפאורה. לכל הפחות בכוונה ולבטח בהקשבה ובניסיון. לא מתוך חוסר חשיבות עצמית או צניעות, אלא כדי לבקש לכמה רגעים לא להיות מרכז העיניים מול הכוחות האחרים שסביבנו, לתת למתרחש לרחוש, ולהיטמע בין העצים ועם הציפורים... לרגע לנסות, מה שלא נצליח אף פעם, א-אנוש, כזה שנוכח מעצם קיומו, נשלט על ידי הגירויים ומגיב בתבונת האינטואיציה לדיבור הכללי עם המתרחש בעולם. לרגעים הרגשתי שאפילו הברזל נהיה חי, כאילו יש לו גם נשמה, או לפחות תדר נמוך כזה שאין באפשרותי להרגיש, אבל קיים, המערכת שלנו מרגישה את זה.