סיפורי מישור : פארק החורשות
מאת ענת שמגר ותום סולוביציק || בשיתוף עם מיכל סממה ועומר עוזיאל
בשנים האחרונות הופענו, תום ואני, עם ארבע עבודות שנקראו "סיפורי מישור", "חזרות", "דואט שני", "סולו". בכולן גרעין ומניע דומה - בניית מרחב משותף לדיאלוג .
התכווננו לווריאציות שונות שבהן ניתן ביטוי למה שכינינו "כניעה לריק". עיסוק בשקט כמרחב, בתנועה כמחשבה ובסאונד כחומר. הם מהווים בסיס לדיאלוג באסתטיקה של מיעוט.
המשותף לנו הוא האפשרות לקיים יצירה דיאלוגית ושוויון בין שונים.
שהייה והקשבה הם עיסוק משותף. הם עיסוק כשלעצמו ונקודת מוצא. אהבה משותפת שאנחנו חוזרים אליה, בוחנים אותה ולומדים אותה. היא מהווה מבט, כלי והוויה.
בעבודה הזו, אנחנו משתמשים בחומרים שעלו בתהליך בניית העבודות הקודמות, בבניית מרחב חדש לדיאלוג אחר, נאמנים לכוונה המשותפת.
בתהליך העבודה המתמשך אנחנו מוצאים ונוצרים השראות שונות. נשמרת איתנו השראה מהסופר והמשורר ס. יזהר, אחוז בנוף ופותח אותו אל מה שאינו, אל פוטנציאל של התרה, הליכה בלי לדעת לאן; התמסרות להקשבה כמו לכוח המשיכה:
"... לא יודע לאן. ..ללכת אל הרחוק יותר. אל מה שאינו כאן כלל. אל עבר האופק.... לא מחכה ולא לא-מחכה – אלא נפתח... חדלים מלהיות סיפורים ונעשים לא סיפורים ורק הדבר עצמו... ואין לך כי אם הנוכחות הכפולה של הכל ושל קטנותך. והמון סבלנות צריך....ומראה פתיחות מרחבים..."
(ס. יזהר, מתוך מתוך "סיפור שלא התחיל")
היצירה עם מיכל סממה ועומר עוזיאל, ועם הצלמת נעה שחף, הניעו אותנו מהמופשט - להתמודדות עם הקונקרטי והעכשווי. שוב יכולנו להבין כמה אנחנו אחרים אחד מהשני אבל בין אחרות והזדהות - מצאנו אפשרות שלישית למבט והרפתקה של "טיול" משותף.
ימי הקורונה שהוציאו אותנו להיפגש בפארק, זימנו מהלכים אחרים מאלה שצפינו. ביניהם התמודדות עם הצורך לתת ביטוי להתנסות הזו, בהנחה שרק אולי יהיה מופע, ולא ברור איזה צורה הוא יקבל.
העבודה במקום ציבורי מנתצת את אשליית הנפרדות ומציפה שאלות על זהות, זרות, שייכות, פוליטיות, נוכחות ותקשורת. היא תובעת מאיתנו לצאת מעצמנו ולהביא את עצמנו ל"כאן" משותף - לנו ולסביבתנו.
--------------------------------------------------
היציאה לפארק החורשות, מובלעת של נוף בדרום תל אביב, הייתה אילוץ שהפך הזדמנות.
הכביש העוקף את הפארק משאיר נוכחות של עיר סואנת ומנוכרת בנוף ובסאונד. הפארק עשיר בצמחיה טבעית מקומית. נדמה שהיא לא מעוצבת אלא על ידי השבילים הסלולים בה. ספק טבעית ספק בנויה. שפע של ציפורים, גיוון של צמחייה ואותנטיות שנובעת מפשטות. מידות מרווחות ונוחות לתפיסה, משרות נינוחות. מרחב שגבולותיו לא נשכחים , נוף בתוך נוף. פארק בתוך עיר. דרום העיר. נדיבות ללא פאר. ספסלים, מרצפות, עצים, דשא, מתקני ספורט, מתקנים לילדים, שולחנות פיקניק. מגוון לוקאלי מותאם ומתוחזק. נוצר מקום בעל אופי לא מובן מאליו. מקום פשוט. הוא מציע גם וגם. מציע לשהות בו, להכיר, להנות ולהשתמש. מקום ללא תביעות. נקי. מטופל.
תחושה של מתנה של עיר לתושבים. תחושה של מרחב לא מוחלט אבל גם לא מתאמץ. פשוט נמצא שם. מישהו ידע לפסל בו את השבילים והמתקנים באופן נגיש ומזמין. הוא נוצר בשביל האדם העירוני שמבקר שם, שינוח, שיירגע, שישהה בין לבין, גם וגם – בתפר שעשוי משתי סביבות. הוא שם אבל השהות שם היא תמיד זמנית. לא נפרדים מאחת בעבור אחרת. לא שוכחים אחת בגלל אחרת. נשמרת זמניות. הזמניות שבין לבין.
לבד לא הייתי מגיעה לשם. הבחירה בשיתוף פעולה כמוטיבציה ליציאה מעצמך, מאפשרת להכיר אחר. כזה שלא הייתי מכירה לבד. החוויה של הגוף הרוקד היא אישית. כמעט פרטית. אבל היא לא מתקיימת בלי נוכחות פיזית נוספת, בלי מבט נוסף כלפי מה שאתה עושה. הנוכחות של אחרים היא הזדמנות והכרח. עבודה עם אחר תמיד מזמנת לנו יציאות מעצמנו. שוב ושוב– ביקור, שהות, יציאה –ויציאה מעצמנו - במידה שנוכל.
בהתנסויות הראשונות העיסוק היה המפגש של כל אחד עם המקום. האינטנסיביות של הפתיחה הזו, מה זה מייצר בגוף, בחוויה, במעשה. מיכל היא כמעט חלק מהגן. הגוף-אובייקט-סובייקט שלה קורא את הנוף בקלות. למוד אותו. מתמקם כמו עץ,כמו שיח, כמו ילד, כמו ציפור. היא הביאה אותנו לפארק. עומר מביא את התיאבון לזוז ולהרגיש. הוא מביא את הגוף החיישן והזורם להיענות לאוויר, למרחב, לנוף. תום בהרפתקה של טיול. האזנה מתמדת. האזנה לסאונד לא בהכרח מניעה את הגוף אלא מניחה אותו. ברכות ובדריכות הוא מדייק את הכוונה - הוויית הגוף ביחס לסביבה. אני תוהה מי אני בתוכם, משאילה ומשחררת למה שיצא. מרגישה ללא שליטה. זהירה. מתערבבת לאט. איך מנווטים דבר שיתרחש מעצמו? איך נהייה קבוצה בנוף. קול מתקשר. קולות מתקשרים? כל אחד בחופש שלו ובהאזנה לאחרים. להמתין, לא לדחוף, לא להחזיק, לראות בעיניים עצומות.
אנחנו מבקשים מהמרחב שיילכד בינינו למרות שאנחנו טיפוסים שונים. החלטה של שיתוף פעולה היא אתגר מתמיד לעמוד בו. היא סותרת את צרכי האמן הבודד, הייחודי-מקורי-עצמאי. מחייבת ויתור עמוק שלא קורה באחת, גם אם נרצה. אנחנו חשדנים, חוששים, ובוטחים במוכר לנו, בשלנו. כאן יש חיפוש אחרי הסכמה אחרת לטיול ביחד. נסמכים על הנוף. אורחים בנוף. הנוף בינינו, והוא מכנה משותף, נקודת מוצא, מצע, חומר, צורה וסאונד.
אנחנו חולקים טריטוריה וזמן משותף. אנחנו קשורים דרך האדמה, אנחנו קשורים דרך הסאונד. אנחנו רוצים לכלול את הקבוצה בטריטוריה שלנו. מסע משותף – להיפתח להשפעה. חופש הדדי, תלות הדדית , השפעה הדדית – חופשיים דרך הקשר לאחר/לקבוצה. מרחב פתוח לעשות מקום לאחר, דרך האחר, עם האחר. יש לנו מתווה וזיכרון לקיים מחדש התבהרות של כיוון.
The Earth is bigger than you
You might as well coordinate with it
(Nancy Stark Smith (1952-2020
הנרי דוד תורו (1862-1817), פילוסוף וסופר, כותב בספרו "טיול" : "...הנוף אינו שייך לאיש, והמטייל נהנה מחירות יחסית...". "...אני משוכנע שהטבע ניחן במגנטיות חשאית שאם ניענה לה שלא במודע, היא תנווט אותנו כראוי..."
ההתמקמות בנוף ובהקשבה לו כתוכנית פעולה, מציעה התבוננות עצמית דרך היחסים שנוצרים בין גוף כסביבה, לבין סביבת גוף. הגוף הנענה נבנה דרך יחסים עם תנועת התבוננות.
שהייה בנוף היא בחירה במקום שממנו נבנית תמונת מצב. זו שאנחנו רואים, מדמים ונמצאים בתוכה. היא נמצאת דרך מחשבות על נסיגה מעשייה, מבט פנורמי אל מאחורי ומתחת לדברים, הקשבה למה שחולף, התקדמות אל מה שנמצא, לא להיות כדי להיות והפוך. אנחנו חווים את היותנו נוכחים שוהים, אנחנו והנוף מקיפים זה את זה.
השהות בסביבה, כמצב של התבוננות, הקשבה ונוכחות, מבקש האטה. התנועה היא גם קריאת המרחב וגם ההיעשות בו. אנחנו נעים כדי לחוש וכדי לתת לתנועה לקרות. התנועות הן הגוף שנוצר. הן חומר בעל תוכן וצורה. אנחנו רואים אותן כשהן חולפות. אנחנו בוחרים להאט, לשהות במהלך, להשהות כדי לתפוס ולשחרר תנועה.
בנוף אנחנו שווים. מכנה משותף ראשון להיעתר לו, ביני ובין סביבה, הוא כוח המשיכה. הוא פועל בגוף ,באופן בלתי נמנע ומתמיד, מחבר אותנו לאדמה, לנוף, להיות כמו כל דבר אחר. היחסים עם כוח המשיכה, האדמה והסביבה משפיעים על התנועה שלנו. הגוף מתמסר לכוח המשיכה כמפתח ליחסים עם סביבה, עם נוף. אנחנו נהיים חלק מהסביבה שלנו: זרים, שייכים, מתמזגים, מתערבים, לומדים ליצור אינטראקציה. אנחנו שותפים בקשר עם האדמה.
להיות בנוף זה גם לתת לו "קיומיות". הוא נמצא שם בלעדינו אבל הגוף בתוכו, כמרחב בתוך מרחב, הוא רפלקציה של פנים וחוץ. אנחנו מראים את המרחב, ואת ההימצאות במרחב.
אנחנו מתחשבים בכוח המשיכה כמו במרחב שבין הדברים שסביבנו ובינינו. שניהם חשובים באותה מידה. בכוונה הזו הגוף והתנועה מהווים חומרים וכלים אחד כלפי השני. תפיסת החומר מתקבלת דרך החישה, והתנועה המתמדת מתקבלת בין חישה ותפיסה. כל זה מניע את ההתרחשות בצורה שלא נצפית מראש. בלי לשמוט כוונה ותוכנית אנחנו בוחרים במה שקורה ב"הווה מתמשך". רצון קודם מתבטל בפני הרצון במה שקורה. העיסוק המרכזי הוא להיות חלק מהסביבה כדי להיות מעבר לעצמך.
אנחנו נענים לסביבה בתנועה שלנו בתוכה, נעים על ידה. זזים ומוזזים על ידה. נותנים ומקבלים מגע. מרחיבים את הטריטוריה שלנו, כדי להיות בינינו. להיות בין אובייקט לסובייקט. להבנות הווייה שלישית בה אין אני, אין אתה, אין אנחנו, אבל בינינו נבנה בין לבין שמניע אותנו.
המקום היה בחירה ראשונה וזיכרון ראשון. מתוכו נאספו זיכרונות נוספים. שרירותיים או סיבתיים, אנחנו זקוקים להם. זיכרון של זמן, זיכרון של מראה, זיכרון של פעולה. ברגע שמתחיל הצורך בזיכרון נהייה דבר משותף מחוץ לנו: להתבונן בו, לחזור אליו, לסתור אותו.
זה לא רק אנחנו והמשאלות שלנו - אלא תוואי ונתיב מוכר, קרקע לפעולה ביחד.